גיל ארד

גיל ארד – יליד 1982 , נגר אומן ובונה כלי מיתר (Luthier) , מחלוצי זרם הנגרות המסורתית בארץ ומייסד בית הספר "ידנות"

את התשוקה לעץ גילה לי חבר יקר, המורה הראשון שלי, יובל. היינו משוטטים בין פחי אשפה של נגריות ומוצאים חתיכות שנזרקו, שבשבילנו היו כמו זהב. הייתי מכין מהם קופסאות, מקטרות וכל מיני דברים קטנים. באותו מפגש ראשוני עם החומר המופלא הזה למדתי שהעץ הוא חומר חי, שממשיך לזוז ולהשתנות גם כחומר גלם ולאחר שעבר עיבוד. אז גם הבנתי שהמיומנות הכי גדולה של הנגר היא להכיר את העץ ,להבין את התנועה שלו ולדעת לצפות את התנהגותו ומהמקום הזה , ליצור איתו.

הרעיון הזה קסם לי, והמסע שלי עם העץ התחיל. הייתי אז בן 18.

החלטה נוספת שקיבלתי על עצמי כבר בתחילת הדרך היא שאני רוצה לעבוד רק עם עץ מלא (לא עם דיקטים ולבידים, תחליפי עץ מודרניים) ורק על טהרת המחברים – ללא שימוש בברגים ומסמרים. שני עקרונות אלו היו לי לאבני יסוד בדרך ושם מצאתי עניין ואתגר אמיתי ומפרה. איך לתכנן רהיט שבנוי מחיבורי עץ בלבד ועוד לאפשר לו את התנועה הטבעית שלו ,התרחבות והתכווצות לפי עונות השנה. זה היה כמו חידה בשבילי ושם אני מוצא עד היום סיפוק אדיר.

אחרי תקופה שחייתי בקנדה, חזרתי לארץ ובניתי גיטרה. בתהליך הזה הבנתי, שעבורי המלאכה הגבוהה ביותר בנגרות – היא בניית כלי נגינה – יצירת 'רהיטים' שמפיקים צליל. במשך השנים הסתובבתי הרבה והיו לי מורים רבים אם כי לא למדתי בשום מקום פורמלי ונגעתי בתחומים שונים ומגוונים של נגרות, והשאיפה שלי הייתה ונשארה לעבוד בצורה מסורתית ולבנות רהיטים יחודיים לפי הזמנה ושיחזיקו מעמד לדורות.

השראה גדולה מאד אני מקבל מהנגרות היפנית, עבודת זן מופלאה, מלאה דיוק וכבוד לחומר ולתהליך. הרבה מהכלים איתם אני עובד הם כלים יפנים אשר בנויים ומתפקדים אחרת מכלים מערביים.

בשנת 2011 התחלתי ללמד, אז הגיתי את קורס ארגז הכלים, מתוך המחשבה שלפני שמתחילים לבנות רהיטים, טוב יהיה לבנות את הכלים עצמם ודרך התהליך הזה לרכוש את המיומנויות של מלאכת העץ. מהר מאד התפתחה רשימת המתנה עבור הקורס הזה ומצאתי את עצמי מחלק את זמני בין לימוד לבניית רהיטים.

בשנים האחרונות עברתי עם עצמי תהליך של התקרבות והעמקה למלאכה הידנית, שתמיד היתה מקום המפגש האינטימי ביותר מבחינתי עם העץ, ולבסוף החלטתי לוותר על המכונות לגמרי ולקדש את זמני לעבודה ידנית טהורה. המהלך הזה נולד מתוך תשוקה ורצון לייצר סביבת עבודה שקטה מרעש מכונות ונקייה מאבק אבל גם בנוסף, לייצר מצב בו אנו "חייבים" להתמודד עם אתגרי הדרך שנחסכים לא פעם בעבודה המכנית. בעבודה עם מכונות אנו מוותרים על סוג מסויים של מיומנות לטובת יעילות כביכול.  כאשר אנו עובדים ומאמנים את המיומנות הזו, אנחנו מכיילים את כל החושים שלנו בחזרה ומחזירים איזה שהוא ביטחון ואיכויות חיים עדינות למערכת שלנו. היכולות שלנו לחוש עובי של חומר, לראות האם משטח הוא ישר או להניע את הגוף נכון בזמן ניסור בכדי לבצע חיתוך ישר הם יכולות טבעיות שלנו.

בין השאר , החזון שלי הוא לשמר מלאכה עתיקה שיש בה הרבה שמחה וחדוות יצירה , של כל החושים.

אני נשוי לנעמה, אהבת נעוריי ויש לנו ארבעה ילדים, תם-לב, דריה-חנה, רות ואליה-אור.